את השמלה הזאת מצאתי בפרימרק, איך ששמתי עליה עין התלהבתי. היא היתה אמנם גדולה אבל ראיתי את הפוטנציאל שמעבר, הצרה פה, קיצור שם והיא מושלמת. אפילו הבת התלהבה ונתנה לי אור ירוק. שמלה מעניינת היא אמרה, שונה מהמראה הסטנדרטי שלי והרי זה מה שחיפשתי, גיוון אז קניתי..
בהזדמנות הראשונה שניתנה לי העברתי את השקית עם השמלה לבן הזוג בכדי שיעביר לאמא שלו (התופרת המשפחתית) לתיקון. סימנתי עם סיכות ביטחון את המידה הרצוייה וחיכיתי בקוצר רוח לתוצאה. אמא שלו,כמו תמיד, תיקתקה במהירות ובתוך יומיים קיבלתי את השמלה חזרה בתוספת הערה, להבא לא מסמנים עם סיכת ביטחון אלא עם סיכות המיועדות לסימון (היא כמובן צירפה קופסא של סיכות ”ראויות”), כמו כן, עדיף שלהבא אגיע אליה (מרחק של שעה נסיעה) ונמדוד ביחד כי נראה היה לה שהגזמתי קצת עם ההצרה. מיד ניגשתי למדוד, מנסה להכניס יד אחת, יד שנייה, להשחיל את השמלה למטה, מלחמה!! הבד לא נמתח, אני לא מוותרת, אין מצב שהשמלה קטנה הרי לפני רגע היא היתה ענקית. בדם ויזע העלתי אותה על גופי. פניתי לכיוון המדרגות לרדת למטה להראות לבן הזוג בגאווה שהנה זה עולה עליי, מדרגה אחת, שתיים, אווי, אני מאותגרת, לא פשוטה הירידה במדרגות וזאת חשבתי עוד לפני שניסיתי לשבת. האיש מסתכל עליי במבט של אמרתי לך כשהוא בעצם מתכוון שאמא שלו אמרה והיא הרי יודעת. בינתיים בראש אני עושה חישוב מסלול מחדש, אוקיי, אז השמלה קצת קטנה, אפשר פשוט לחתוך שני שסעים בתחתית בכדי שאוכל לזוז, אני אוריד את השמלה ואחתוך בעצמי, אחרי הכל לא נעים להחזיר ליידענית הגדולה. ברגע זה אני מבינה שאני נתונה לחסדיו, אני תקועה בתוך השמלה עם ידיים מורמות, השמלה מכסה את פניי ואני מנסה בכוחות אחרונים למשוך אותה למעלה אך ללא הצלחה. שמעתי מבעד לשמלה צחוק מתגלגל, תארתי לעצמי שברגעים אלא הוא חושב האם להושיט יד ולשחרר אותי או שמה לתת לי להתענות עוד קצת. אחרי שניות ארוכות אני מרגישה את ידיו החסונות גואלות אותי ומאפשרות לריאות שלי לנוע שוב בקצב סדיר. מפה לשם הוא מספר כמובן לאמא שלו שהצדק איתה, היא מציעה גם כן לחתוך מהצדדים למטה. מעולה! היא לוקחת על עצמה את מלאכת תיקון הפאדיחה שלי. מספר ימים לאחר מכן חוזרת השמלה, הפתעה, שסע לא שסע אני עדיין נאבקת להעביר את השמלה דרך בית החזה. עולה לי רעיון נוסף (אין מצב שאני חוזרת לאמא שלו), אני אלך פשוט לתופרת שתתפור רוכסן לאורך התפר שמתחת לבית השחי. אצל התופרת אני אפילו לא מנסה למדוד רק נותנת הוראות ומגלה שייקח עוד שבוע לפני שהשמלה תהיה מוכנה, ואני חושבת….. הקץ תיכף מסתיים. שבוע עבר, אני משלמת ואוספת את השמלה, בערב נזכרת שהגיע הזמן למדידה אבל מסתבר שהייתי כבר בסיפור הזה. שוב מאבקים, הרוכסן (הפתוח) לא משנה במאומה. ושוב אני יורדת למטה, הפעם מבקשת מבן הזוג שיצלם כי יש מצב שזאת הפעם האחרונה שאני עוברת מסע זה. במידה ומתישהו אחליט ללבוש שמלה זאת בכל זאת (מאמינה שזה יקרה) כשאני נמצאת בסביבתכם תזכירו לי שאני לא במצב לשתות, לאכול או כל דבר שעלול להרחיב את אזור האגן וכמובן לא להציע לי לשבת, אני פשוט אעמוד לי.
נ.ב. בזמן כתיבת שורות אלה עלה במוחי רעיון חדש, להזיז את הרוכסן לגב העליון, מה עלה על דעתי לבקש רוכסן מתחת לבית השחי….
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה