ווג - מסיבת רחוב אופנתית באמסטרדם

זאת כבר פעם רביעית שמגזין ווג מארגן פתיחת עונה ברחוב הקניות היקר ביותר באמסטרדם אך עבורי זאת הפעם הראשונה לחוות מסיבת רחוב אופנתית שכזאת.
המוני אנשים מסביב, כולם לבושים במיטב מלבושיהם בשאיפה להראות אופנתיים ולהתאים את עצמם לרחוב נוטף הסטייל. בלונים, דגלים, דיג'יי, ושמפנייה (חינם) בכל פינה, מכיוון שאני לא מהשתיינים הכבדים (או הקלים) הסתפקתי במיץ תפוחים  ביולוגי (או היה זה אגסים?). אנחנו מתחילות להסתובב, החנויות פתוחות לרווחה ומזמינות כל אחד ואחת להריח את ריח היוקרה: לואי ויטון, שאנל, בורברי, טומי, קרטייר, אייס אייסברג, הוגו בוס, מקס מרה, ולנטינו, מסימו דוטי, ארמני ושאר החברים. מודה שהרבה שמות וחנויות ראיתי לראשונה, הייתי אומרת שההתמחות שלי היא יותר בשופינג למאותגרי ממון לכן גם באותו ערב הארנק שלי שכב בדד בתחתית התיק מבלי לקבל כל התייחסות.

אנחנו נכנסות לחנות מרצ'יאנו, החנות עמוסה בצד אחד שלה, בצד השני אנחנו בדרך לקומת המרתף, חברתי מבקשת שאתחיל לעמוד בתור ואז נתחלף, אני מסתכלת אחורה ומגלה שעומס הנשים זה בעצם תור ארוך שמשתרך עד הקצה השני של החנות. אוקיי, עומדת. מכיוון שאני עומדת בחוסר מעש ומתחילה להסתכל מסביב תאי המוח מתחילים לתהות, למה אני בעצם עומדת בתור? אין לי שמץ של מושג, אולי מחלקים בסוף איזה גודיס, ממש כמו בהשקות בו מוזמנים סלבס. חברתי חוזרת, אני שואלת אותה אם יש לה מושג מה הסיפור פה, היא אומרת לא, אז למה ביקשת ממני לעמוד? לא יודעת, כנראה שיש סיבה למסת הבנות פה. טוב, יש משהו בדבריה, אז יאללה, נחכה, באמצע המסלול ישנה עמדת שתייה אז המסע לא אמור להיות מתיש כל כך.

בינתיים נכנס לחנות סקוט דיסיק ההולנדי (למי שלא יודע/ת, סקוט הוא האקס (נכון לעכשיו) של קורטני לבית קרדשיאן) לבוש בחליפת מליון דולר כשמטפחת מבצבצת לה מבעד לכיס הג'קט, בלורית מפוסלת בג'ל, נעלי מוקסינים שפיציות ושעון רולקס יוקרתי (או לא, פשוט זאת החברה היחידה שאני מכירה). הוא מקשקש עם הדיג'יי, בטוח הוא איש מכירות בכיר בחברה או אחד המנהלים. אני בוהה (ומצלמת תוך כדי) נדהמת מהדמיון להוא האמריקאי ופתאום ההולנדי מוציא סקסופון ומתחיל לנגן, זה בהחלט היה טוויסט רציני בסיפור חיים שבניתי לו בדקות ארוכות של בהייה חסרת מעצורים. הוא הפתיע, לטובה. כמה שרושם ראשון מטעה, הנגינה בסקסופון הוסיפה לו לחלוטין מיימד של עומק, כבר לא הבחור החלקלק שדמיינתי בתחילה.

לצאת מהשוק ועם התקדמות התור אנחנו מתקרבות לעמדת השתייה, מסביב אנחנו רואות בנות עם מסיכות לבנות, האם זה מה שמחלקים? ראיתי מספיק מסיכות בוונציה. טוב, חיכינו עד כה נמתין כבר עוד קצת, לא? מישהו עובר בין הבנות ומחלק גלויות למלא פרטים ואז מתגלה בפנינו הסיבה עבורה אנחנו ממתינות דקות ארוכות!
צילומים! יענו אנחנו באמת באיזו הופעת בכורה של איזה סרט הוליוודי, אז זרמנו ..... הגענו סוף כל סוף לתחילת התור, משמאל מזוודה עם תחפושות / מסכות שונות לצילום, חיפשתי את הכי מקורי ומצאתי (ראו תמונה). אפילו העובד בחנות לא ידע על קיום המסגרת המדליקה הזאת והתרשם עד מאוד מהלוק החדש שלי. קליק קליק, זהו, המתנה של חצי שעה הסתיימה בשלוש תמונות למזכרת, היה כיף ושווה לחכות.

יצאנו חוצה כבר היה חושך בחוץ המשכנו להסתובב וגילינו שעוד חנויות שמו צלמים ומסכים אבל משום מה בשום מקום אחר התור לא היה ארוך כל כך, באחת החנויות הצלם היה צריך לבקש ולאסוף אנשים מבחוץ, ברור שאפקט העדר עובד! זהו, סיימנו את הרחוב, אני עם 6 יורו נזק עבור החשמלית +דלק וחברתי עם 100 יורו נזק עבור חולצה לבנה נעימה וגופייה מ- IKKS

מה שכן, הבטחתי לעצמי שבבוא היום הארנק שלי ייצא לנשום אוויר לעיתים קרובות יותר באזור זה של העיר ולא רק בשווקי יד שנייה.

אתר ווג ההולנדי: http://www.vogue.nl/

מעשה בשמלה

את השמלה הזאת מצאתי בפרימרק, איך ששמתי עליה עין התלהבתי. היא היתה אמנם גדולה אבל ראיתי את הפוטנציאל שמעבר, הצרה פה, קיצור שם והיא מושלמת. אפילו הבת התלהבה ונתנה לי אור ירוק. שמלה  מעניינת היא אמרה, שונה מהמראה הסטנדרטי שלי והרי זה מה שחיפשתי, גיוון אז קניתי..

בהזדמנות הראשונה שניתנה לי העברתי את השקית עם השמלה לבן הזוג בכדי שיעביר לאמא שלו (התופרת המשפחתית) לתיקון. סימנתי עם סיכות ביטחון את המידה הרצוייה וחיכיתי בקוצר רוח לתוצאה. אמא שלו,כמו תמיד, תיקתקה במהירות ובתוך יומיים קיבלתי את השמלה חזרה בתוספת הערה, להבא לא מסמנים עם סיכת ביטחון אלא עם סיכות המיועדות לסימון (היא כמובן צירפה קופסא של סיכות  ”ראויות”), כמו כן, עדיף שלהבא אגיע אליה (מרחק של שעה נסיעה) ונמדוד ביחד כי נראה היה לה שהגזמתי קצת עם ההצרה. מיד ניגשתי למדוד, מנסה להכניס יד אחת, יד שנייה, להשחיל את השמלה למטה, מלחמה!! הבד לא נמתח, אני לא מוותרת, אין מצב שהשמלה קטנה הרי לפני רגע היא היתה ענקית. בדם ויזע העלתי אותה על גופי. פניתי לכיוון המדרגות לרדת למטה להראות לבן הזוג בגאווה שהנה זה עולה עליי, מדרגה אחת, שתיים, אווי, אני מאותגרת, לא פשוטה הירידה במדרגות וזאת חשבתי עוד לפני שניסיתי לשבת. האיש מסתכל עליי במבט של אמרתי לך כשהוא בעצם מתכוון שאמא שלו אמרה והיא הרי יודעת. בינתיים בראש אני עושה חישוב מסלול מחדש, אוקיי, אז השמלה קצת קטנה, אפשר פשוט לחתוך שני שסעים בתחתית בכדי שאוכל לזוז, אני אוריד את השמלה ואחתוך בעצמי, אחרי הכל לא נעים להחזיר ליידענית הגדולה. ברגע זה אני מבינה שאני נתונה לחסדיו, אני תקועה בתוך השמלה עם ידיים מורמות, השמלה מכסה את פניי ואני מנסה בכוחות אחרונים למשוך אותה למעלה אך ללא הצלחה. שמעתי מבעד לשמלה צחוק מתגלגל, תארתי לעצמי שברגעים אלא הוא חושב האם להושיט יד ולשחרר אותי או שמה לתת לי להתענות עוד קצת. אחרי שניות ארוכות אני מרגישה את ידיו החסונות גואלות אותי ומאפשרות לריאות שלי לנוע שוב בקצב סדיר. מפה לשם הוא מספר כמובן לאמא שלו שהצדק איתה, היא מציעה גם כן לחתוך מהצדדים למטה. מעולה! היא לוקחת על עצמה את מלאכת תיקון הפאדיחה שלי. מספר ימים לאחר מכן חוזרת השמלה, הפתעה, שסע לא שסע אני עדיין נאבקת להעביר את השמלה דרך בית החזה. עולה לי רעיון נוסף (אין מצב שאני חוזרת לאמא שלו), אני אלך פשוט לתופרת שתתפור רוכסן  לאורך התפר שמתחת לבית השחי. אצל התופרת אני אפילו לא מנסה למדוד רק נותנת הוראות ומגלה שייקח עוד שבוע לפני שהשמלה תהיה מוכנה, ואני חושבת….. הקץ תיכף מסתיים. שבוע עבר, אני משלמת ואוספת את השמלה, בערב נזכרת שהגיע הזמן למדידה אבל מסתבר שהייתי כבר בסיפור הזה. שוב מאבקים, הרוכסן (הפתוח) לא משנה במאומה. ושוב אני יורדת למטה, הפעם מבקשת מבן הזוג שיצלם כי יש מצב שזאת הפעם האחרונה שאני עוברת מסע זה. במידה ומתישהו אחליט ללבוש שמלה זאת בכל זאת (מאמינה שזה יקרה) כשאני נמצאת בסביבתכם תזכירו לי שאני לא במצב לשתות, לאכול או כל דבר שעלול להרחיב את אזור האגן וכמובן לא להציע לי לשבת, אני פשוט אעמוד לי.

נ.ב. בזמן כתיבת שורות אלה עלה במוחי רעיון חדש, להזיז את הרוכסן לגב העליון, מה עלה על דעתי לבקש רוכסן מתחת לבית השחי….