StyLil: מרץ 2015

יום שני, 30 במרץ 2015

נעליים שהזמנתי ופוטושוט לילדות

הנעליים המדוברות

לפני כמה ימים אני מקבלת טלפון מהחנות בה הזמנתי זוג נעליים שהיו במבצע, מכיוון שזהו כבר הזוג השלישי החודש שאני קונה עליי להסתיר את הראיות מבן-זוגי. המשימה היא פשוטה, אלו הן נעלי עקב לעונה חמה יותר כך שאין בעיה, אני אאסוף אותן מהחנות בשוש, אשים אותן בין כל הנעלי קיץ ואז בבוא האביב כשאוציא ואלבש אותן לא תהיה בעיה, גם אם הוא יישאל (ואני בספק אם הוא זוכר מה יש לי) אם אלו הן נעליים חדשות אוכל תמיד לומר, מה פתאום קניתי אותן מזמן. מה שנכון נכון. לכן כשהבחורה הנחמדה מהחנות התקשרה בדיוק כשהוא ישב לידי התחלתי לגמגם, לראשונה לא יכולתי להאשים את ההולנדית הרצוצה שלי. מילמלתי לה משהו שאגיע לאסוף אותן עוד מעט וניתקתי במהרה לפני שתפתח שיחה נוספת על הנושא. הוא מסתכל עליי לא מבין מה ולמי אני אומרת שאגיע עוד מעט, כתגובה התחלתי פשוט לדבר על פסח הקרב ובא ועל כך שהשנה גם ההורים שלו מוזמנים לחגוג איתנו אצל החברה ולחוות לראשונה בחייהם סדר כהלכתו, רק מקווה שלא ייבהלו מכמות השירה בציבור וכמובן שלא ייתנדבו להביא נתחי בשר חזיר מוקפצים ברוטב שמנת מתוקה. כנראה שאצטרך לעשות איתם את ה"שיחה" של תיאום ציפיות, אבל בינתיים נחזור לעניינינו

הבלונים בכניסה

ארזתי/עטפתי את הילדים ויצאנו אל מרכז העיר, אני מגיעה אל החנות המדוברת ורואה שהכינו שטיח אדום עם בלונים בכניסה לחנות. התרגשתי. לא תארתי לעצמי שהקנייה שלי אצלם הקנתה לי מעמד של וי.אי.פי (כנראה בגלל זה היא התקשרה, לוודא שאגיע....), נכנסנו פנימה, ראינו חנות עמוסה בילדות מצחקקות ולבושות במיטב בגדי החנות. הבחורה הנחמדה התקרבה ושאלה אם גם הבת שלי נרשמה לפוטושוט שהם עורכים. אז נפל לי האסימון, הבנתי להפתעתי שהבלונים לא היו עבורינו, למזלי, הקטנצ'יק שלי רק בן 11 חודשים כך שהוא בטח לא הבין שכשהבטחתי לו בכניסה שנאסוף את הבלונים עבורו ביציאה מהחנות בעצם לא אוכל לעמוד בהבטחתי ! מה מסתבר, פעמיים/שלוש בשנה הם מביאים צלמת ומישהי שעושה תסרוקות, הן מתלבשות יפה ועושים להן מספר תמונות מקצועיות. כמובן בכדי לקדם מכירות הם נותנים ביום זה הנחה של 20% על קולציית הילדים. ביקשתי אישור לצלם תמונות לבלוג וקיוויתי בסתר שאולי פירסום זה יקנה לי זוג נעליים נוספות בחינם, הן התלהבו ושאלו איפה הן יכולות לקרוא את הבלוג. אופס, התנצלתי ואמרתי שהבלוג הוא בעברית כך שמכירות ממני הן לא ייראו. אז את הזוג הנוסף שפינטזתי לקבל בחינם החליף הקול של הבת שלי שמנדנדת לי שהיא רוצה לקנות את אחת החולצות. אם יש משהו שהיא לא צריכה זה בגדים, אני תמיד מנצלת את התירוץ שהילדה גדלה ולכן קונה לה יותר מאשר לעצמי, אבל הפעם עם כל הביזבוזים של החודש האחרון לא ראיתי טעם לקנות לה עוד חולצה קצרה לקיץ שאולי יגיע רק בעוד חצי שנה. הילדה לא ויתרה והחלה להתמקח, אני אמרתי אם את רוצה אז את מוזמנת לשלם מהדמי כיס שלך, היא בחוכמתה זכרה שפעם אמרתי לה שתפקיד ההורה לדאוג לכל מחסורה ושדמי הכיס מיועדים לביזבוזים כבחירתה. אוכל ובגדים משום מה לא עומדים תחת הקטגוריה הזאת. אחרי מו"מ מתיש התפשרנו על חצי חצי. אני חייבת לציין שזאת טקטיקה מעניינת מצידה, היא ידעה שאני אתפדח לבקש ממנה מאוחר יותר בבית כמה יורואים. תחמנית, שאפו.

בנות שמחכות בתור להצטלם

וכך יצאנו מהחנות עם הנעליים + חולצה לילדה + חגורה שמצאתי שבדיוק מתאימה לנעליים ולכן לא יכולתי להשאיר שם. זהו. אני לא קונה יותר כלום החודש

יום רביעי, 18 במרץ 2015

האקדמיה לאופנה באמסטרדם ואני

במסגרת כניסתי אל עולם האופנה באופן רציני יותר התחלתי לבדוק באלו דרכים אוכל להעשיר את הידע שלי בתחום. כך הגעתי אל האקדמיה לאופנה של אמסטרדם. אמנם לא מצאתי עדיין את הקורס סטיילינג שיענה על כל המגבלות שעומדות בפניי אבל הם בהחלט פתחו עבורי דלת פנימית שבסופו של דבר הובילה אותי לפתיחת בלוג זה
אבל ברשותכם/ן אתחיל בהתחלה. תוך כדי שיטוטיי באינטרנט הגעתי לקבוצות אופנה שונות. באחת מהן ראיתי ערב הכרות לסטיילינג באקדמיה לאופנה. איזו התרגשות, סוף כל סוף להתחכך עם אנשי אופנה אמיתיים. גם אם זה לשעתיים ובכאילו .
הגעתי לאקדמיה, הכניסה אל הבניין העבירה בי הרגשה מצמררת, מצד אחד זהו המקום בשבילי, הסתכלתי בפליאה מסביב והרגשתי טוב, אך עם זאת, וואו, כמה יש לי עוד ללמוד ואיפה מתחילים. אז התחלתי בכך שנכנסתי פנימה אל חדר ההמתנה ומזגתי לעצמי כוס מים, מסביב לשולחן ישבו בנות ממדינות שונות, אווירה מדליקה, כל אחת והסיפור שלה. אחת מהן היתה מבולגריה, כדי לשבור את הקרח אמרתי לה, היי, איזה יופי, גם אבא שלי בולגרי אבל הדבר היחידי שאני יודעת להגיד זה "קאקסי" (מה נשמע בבולגרית), היא התרשמה עמוקות אך פה גם נגמרו לנו נושאי השיחה, הבנתי שעליי להמשיך הלאה עם כישורי הנטוורקינג שלי למישהי עם קצת יותר טמפו, כמוני. וכך התחלתי לקשקש עם רוסיו הארגניטינאית האנרגתית. לאחר כמה דקות קראו לכולנו לעלות למעלה לאולם ההרצאות, השולחנות היו מסודרים בצורת ח, כשבמרכז שולחן עם מגזינים / צבעי גועש / דבק / מספריים, בקיצור, מה שנמצא על השולחן בחדר של הבת היצירתית שלי. זיעה קרה כיסתה את ידיי. מה זה אומר ? היה כתוב סטיילינג לא עיצוב בגדים, אז למה הדבק והמספריים על השולחן? אמא'לה
מנחת הערב הודתה לנו שהגענו וישר סיפרה כי המשימה שלנו להיום זה לבחור בן/בת זוג לעבוד ביחד וליצור מגזרי העיתונים / בריסטולים / צבעי גועש משהו שאנחנו מתחברים אליו בתחום הסטיילינג ולאו דווקא אופנה. הסתכלתי מסביב באימה, הם התבלבלו !! אני לא בערב מעצבים, את היצירתיות שלי השארתי בשעורי מלאכה של כיתה ה' , מה עושים? כולם מתחילים להתחלק לזוגות, אני לא מכירה אף אחד, בדיוק אז ניגשת אליי רוסיו הארגנטינאית האנרגתית ושואלת אם אני רוצה שנעבוד ביחד. בטח שאני רוצה. אבל מה עושים, היא נראתה אבודה בדיוק כמוני. החלטנו שאנחנו כן הולכות על המובן מאליו, קולאז' של בגדים ואקססוריס. התחלנו לעבור על המגזינים ולגזור דברים שאהבנו, מדיי פעם עשינו פרצוף אחת לשנייה של ,'יופי, גזרנו, אבל מה עושים עם זה? ' הסתכלות מסביב על האחרים העובדים במרץ רק הורידה לנו את הביטחון, כפיתרון, פתחנו צבע גועש ירוק והתחלנו למרוח על הבריסטול, הוספנו כמה נקודות בצבע זהב מרוחות בשביל הסטייל המקורי, יצא קצת בלאגן, לא נורא, שיחשבו שיש רעיון יצירתי מאחורי הבחירה. הדבקנו על הקישקוש כמה תמונות שאיכשהו מתאימות בצבעים והתחלנו

לראות תוצאה מעניינת, קיבלנו מרץ, וואלה, ייצא בסוף משהו נורמלי, איזו גאווה !! החזה התנפח ! אבל, איך שאני מסתכלת לצדדים אני רואה את הקולגות ליד עם המבנים התלת מימדיים והפסלים האבסטרקטיים (כביכול סופר אומנותיים) החזה חזר למימדיו הטבעיים ואף הצטמק קלות. חייבים להכניס קצת חיות אני אומרת לרוסיו. הדבקנו תמונה של מיטה מעניינת, מצאתי תמונה של בחורות בתנועה וחשבתי, זה רעיון, נקפיץ אותן על המיטה.ממש. לא כל-כך פשוט. ניסיתי להעמיד אותן עם נייר דבק / קרטון / חוט ברזל / קיפולי אקורדיאון אך כלום לא עבד, הן היו אנמיות מדיי והתמוטטו בכל פעם. רוסיו לידי לא עזרה בחוסר האמונה שלה בי וביכולות שלי, התאכזבתי קצת ממנה כי היא מכירה אותי כבר שעה וצריכה היתה לדעת שאני מסוגלת ליותר. בסוף, לא זוכרת מה עשיתי, נראה לי שניסיתי להזכר איך הבת שלי מעמידה את היצירות שלה (או לא), ומשהו שם עבד (רק היד התנדנדה מדיי פעם, לא רציני). ואז..בדיוק בזמן מגיעה מנחת הערב מעבר לכתף ומתלהבת. וואו, איזה יופי התנועה שיצרת, איזה רעיון מדליק. (היא בטח אומרת את זה לכולם, להחניף בכדי שנרשם לקורסים רוצחי הכיסים שלהם), ולמרות זאת אני מתמוגגת בצניעות.והנה מגיעה גם המצלמה ועוד כמה אנשים שמתלהבים מהיצירה, אני מסתכלת על רוסיו הארגנטינאית האנרגתית, אנחנו עומדות המומות. האם כולם פה שתולים של ההפקה או שממש משהו הצליח לנו פה? שתולים או לא שתולים למדתי על עצמי שיש מצב שחבוי אצלי איזשהו צד יצירתי. שיעור לחיים. פשוט לנסות ולצאת מהקופסא, ובעצם זה גם מה שהביא אותי לפתיחת הבלוג , וכמו שאמרנו פעם 'על החיים ועל המוות' או "מלח מים, מלח מים " או " אחד,שניים,שלוש דג מלוח " הבנתם את הרעיון

מדף הפייסבוק של האקדמיה ...